טרש נ' הפול חברה לביטוח בע"מ

החלטה

הבקשה:

לפני בקשה על פי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן-חוק הפלת"ד), להתיר למבקש, התובע (להלן-המבקש), להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי שקבעה שנכותו הצמיתה של המשיב בעקבות תאונת הדרכים הנה בשיעור 10% נכות צמיתה על פי סעיף 35 (1) ב , כמו כן נקבעו נכויות זמניות כמפורט בהחלטת הוועדה שליד המוסד לביטוח הלאומי על שתי דרגותיה.

העובדות הצריכות לעניין;

התובעת יליד 14/1/1954 , היה מעורב בתאונות דרכים ביום 13/7/08 שהוכרה גם כתאונת עבודה על ידי המל"ל.

החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון:

הוועדה הרפואית קבעה נכות בתחום האורטופדי הן זמנית והן צמיתה.

הוועדה דנה בעניינו של המבקש פעמיים ואף הוועדה לעררים דנה בעררו שהוגש על החלטה של הוועדה בדרג הראשון.

החלטת הוועדה הרפואית לעררים:

המבקש הגיש ערר על קביעת אחוזי נכות בתחום האורטופדי ואף תמך את עררו בחחות דעת של מומחה מטעמו . הוועדה הרפואית לעררים דחתה את הערר והתייחסה לחוות דעתו של המומחה מטעם התובע ולא קיבלה את מסקנותיו.

טענות המבקש;

הוועדה טעתה ושגתה בקביעותיה וכי אי הענקת נכות בגין הצלקת, ואי הפנמת טיעוני המומחה מטעם המבקש ביחס לחיבור הגרוע של השבר, חוסר היכולת לשוב ולעבוד כמורה לחינוך גופני, עולה כדי פגם מהותי.

טיעוני המשיבה;

המשיבה דוחה טיעוני המבקש.

אין בפי המבקש כל טעם משפטי או עובדתי על פיו יש לקבל את הבקשה , דחיית חוות דעת מטעם המומחה של המבקש אינה עילה למתן הבאת ראיות לסתור, הוועדה לא התעלמה מהצלקות, היא דנה בהם ומצאה לנכון שלא להעניק אחוזי נכות בגינה.

המסגרת הנורמטיבית:

הפסיקה בנושא הבאת ראיות לסתור אינה ליברלית (מגמה הפוכה לגישה במינוי מומחים רפואיים) ונקבע לא פעם, כי הבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ פ"ד לט(4) 505 (1985); רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ פ"ד מה(4) 230 (1991).

תמצית ההלכה סוכמה ברע"א 1192/90 מדינת ישראל נ' הפול חברת הביטוח הישראליות בע"מ פ"ד מה(4) 230 (1991), ולפיה תתאפשר הבאת ראיות לסתור משני סוגי טעמים עיקריים: האחד – טעמים משפטיים כמו פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, והשני – טעמים עובדתיים כבדי משקל כמו שינוי מהותי במצבו של התובע. ראה א. ריבלין "תאונות דרכים – סדרי הדין וחישוב הפיצויים" (מהדורה שלישית, תש"ס) עמ' 494.

התעלמות הועדה הרפואית ממצבו של נפגע, או נכות שהועדה לא נתנה דעתה עליה, מצדיקים הבאת ראיות לסתור. במקרה כזה "הצדק מחייב שעניין קיומה של נכות זו יתלבן והנפגע לא יקופח על ידי התעלמות מקיומה, רק משום שזו לא עלתה, או לא יכולה היתה לעלות על שולחן דיונה של הועדה הרפואית" – רע"א 863/93 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' קמחי פ"ד מז(4) 815.בפסיקה הובאו מקרים בהם התיר בית המשפט הבאת ראיות לסתור בשל פער בין קביעת הועדה לנכות כללית לקביעת הועדה לנפגעי עבודה, ראה רע"א 455/92 עברי נ' צמח, דינים כז 754 (1992); בר"ע 129/89 הורביץ נ' ואסילה, תק-על 92 (2) 1933 (1992); בר"ע (מחוזי חיפה) 659/03 אחסאן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 2003).

באשר לנימוקים בדמות אי חשיפה לכל "העובדות הרלבנטיות" הכלל הוא: אחד המקרים שבהם עשוי בית המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור הוא המקרה שבו מתברר כי בפני הועדה הרפואית לא היו עובדות בעלות-חשיבות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע עובר לתאונה, שלוּ היו בפניה היו מביאות לתוצאה שונה ראו ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבודל אחמד פד"י מה(4) 77).